"פינוי בינוי" הוא סטטוס בישראל לשטח כגון: שכונה, מתחם בניינים, מספר רחובות שבו הוחלט להרוס את בתי המגורים הישנים, ולבנות במקומם בנייני מגורים חדשים עם תכנון עירוני מיטבי הכולל שטחים ציבוריים כגון:גינות, מרכזי סחר, מתקני חינוך ופנאי ועוד.
"פינוי בינוי" הוכרז לראשונה בשנת 1998 ע"י משרד הבינוי והשיכון, שהוא הגורם הרשמי הרשאי לקבוע ולהגדיר מתחם – כאזור ל"פינוי בינוי" על כל המשתמע מכך. בעת ההכרזה על "פינוי בינוי" מפרסם למעשה משרד הבינוי והשיכון צו, שתוקפו כשש שנים מיום פרסומו. בתהליך משתתפים עו"ד נדל'ן, מהנדסים, גורמים משפטיים, ועוד.
הכרזה על שטח כעל מתחם "פינוי בינוי" היא חלק ממדיניות ההתחדשות העירונית שנוצרה בערים כפתרון לבעיות הנגרמות מגידול האוכלוסייה יחד עם התיישנות המבנים והתשתיות.
מדיניות זו פותחה בעקבות התמעטות השטחים הפתוחים הנמצאים מחוץ למרכזי הערים, קריאת גופי התכנון לציפוף הערים, וחוסר היכולת של המדינה והרשויות המקומיות לטפל באזורים ושכונות מתיישנות על כל המשתמע מכך.
ההכרזה על שטח כעל מתחם פינוי בינוי נעשית על מנת לעשות שימוש יעיל יותר בקרקע מתוקף הזכויות המוקנות באמצעות התכנית וע"י המדינה, על מנת לאפשר עתודות מגורים תוך שמירה על שטחים ירוקים ציבוריים בעיר ועל מנת לשפר את האזור בהיבטים חזותיים ותדמיתיים.
בשטחים המוכרזים כמתחמי פינוי בינוי מבוצעת בדרך כלל הריסת המבנים ובניה מחדש של שכונה צפופה יותר (הצפיפות הגבוהה מושגת ע"י בניית בנייני מגורים בעלי מספר רב של קומות להבדיל מבתי המגורים הנמוכים המאפיינים שכונות ותיקות) ובעלת תשתיות משופרות וחדשות המאפשרות איכות חיים ברמה גבוהה המותאמת לימינו.
בשטחים המוכרזים כמתחמי פינוי בינוי ניתנות תוספות של זכויות בנייה והטבות מיסוי, כגון פטור מהיטל השבחה. כל אלה מעודדים התקשרות בין היזמים לבעלי הדירות במתחמים אלו.
הכרזה על מתחם פינוי לשם בינוי היא בסמכותה של ממשלת ישראל על פי סעיף 33א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
יוזמות פינוי בינוי מוסדרות בחוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום.
בשנת 2006 חוקקה הכנסת את חוק פינוי ובינוי (פיצויים), התשס"ו-2006 ע"מ להתגבר על קשיים שגורמים בעלי דירות במתחמי "פינוי בינוי" המתנגדים להסכמי "פינוי בינוי".
ניכר כי ברוב המקרים ההתנגדות הינה ניסיון סחיטה של היזם ו/או של בעלי הדירות במתחם.
החוק קובע כי דייר המסרב באופן בלתי סביר לפרויקט "פינוי בינוי", למרות שמירב בעלי הדירות במתחם מעוניינים בקידום הפרויקט, יישא באחריות לנזקי שאר הדיירים כתוצאה מעיכוב העסקה, בתנאים הקבועים בחוק.
החוק מבדיל בין סירוב סביר לכזה שאינו סביר, כך למשל סירוב סביר יחשב לכזה כאשר מהותו היא אי-כדאיות כלכלית, אי-העמדת מגורים חלופיים (ומתאימים, במקרה של בעלי מוגבלויות) לתקופת הבנייה, אי-העמדת בטחונות מתאימים, ונסיבות אישיות מיוחדות.
בשנת 2014, נדרש לראשונה בית המשפט העליון להכריע כי הכשלת פרויקט פינוי־בינוי חושפת דייר סרבן לאחריות נזיקית. בית המשפט העליון הותיר על כנו פיצוי בסך 485 אלף שקל שבו חויבה דיירת סרבנית לשלם לשכנים בבניין, לאחר שקבע כי הסירוב שלה אינו סביר, לאור העסקה שהוצעה לה. ניתן להיעזר במשרד חקירות במקרה של דיירים סרבנים שיוכלו לגלות את הסיבה האמיתית לסירוב.